פסק-דין בתיק עת"מ 621/04

העתירה והרקע העובדתי להגשתה

1.         לפניי עתירה מינהלית המופנית כנגד החלטת משרד הפנים בדבר דחיית בקשה לאיחוד משפחות.

מדובר בבקשה שהגישה העותרת מס' 1, קטרינה גימפלד (להלן - העותרת), שהיא אזרחית ישראל, לאפשר לבעלה העותר מס' 2, אכרם דסוקי (להלן - העותר), שהנו תושב חאן יונס, לקבל מעמד של תושב קבע, ולחלופין - מעמד של תושב ארעי, במסגרת בקשה לאיחוד משפחות.

2.         להלן העובדות הצריכות לעניין, העולות מהעתירה ומכתב-התשובה על נספחיהם.

העותרים נישאו זה לזו ביום 24.3.95, ובחודש ספטמבר באותה שנה נולדה להם בת. העותר שוהה בישראל ברציפות משנת 1997 ומתגורר עם רעייתו ובתו באשקלון. בחלק מהתקופות הוא אף קיבל היתרי כניסה לארץ. בשנים האחרונות, עם הסלמת המצב הבטחוני, לא נופקו לו היתרים נוספים. בסמוך לאחר הנישואים הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות, אשר סורבה מטעמים בטחוניים עוד בשנת 1995.

לאחר סירוב הבקשה הגישה העותרת בקשה חוזרת לאיחוד משפחות, וביום 23.6.02 נשלחה לה הודעה, במכתב בדואר רשום, כי הבקשה אינה מאושרת עקב החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה), וכי על העותר לעזוב את ישראל לאלתר (נספח א' לכתב-התשובה). הודעה דומה נשלחה ביום 3.2.03 לב"כ העותרים, עו"ד נטע עמר מהאגודה לזכויות האזרח, בעקבות פנייתה של האחרונה מיום 23.1.03 לבירור גורל הבקשה.

ביום 10.2.03 הגישו העותרים לבית-משפט זה עתירה מינהלית בתיק עת"מ 467/03, שבה עתרו להענקת מעמד של תושב קבע לעותר. באותו הליך העלה המשיב טענה מקדמית, לפיה דין העתירה להדחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית לבית-המשפט לעניינים מינהלים לדון בעתירה. לטענתו, הסמכות העניינית לדון בעתירות בעניין בקשות למתן מעמד לבן-זוג זר של אזרח ישראלי נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק בלבד. טענה מקדמית זו נדחתה על-ידי  כב' סגנית הנשיא מ' ארד בהחלטתה מיום 11.9.03 (בש"א 71773/03 בעת"מ 467/03). בתגובתו לעתירה הנ"ל, הודיע המשיב לבית-המשפט, כי בהתאם למדיניות העדכנית ביחס לבקשות לאיחוד משפחות שהוגשו לפני החלטת הממשלה, יימשך הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות (נספח ג' לכתב-התשובה). נוכח הודעה זו, ניתן ביום 23.11.03 פסק-דין בעת"מ 467/03, לפיו נמחקה העתירה ללא צו להוצאות (נספח א' לעתירה).

ביום 2.2.04 נשלחה לעותרים הודעת המשיב, לפיה הבקשה לאיחוד משפחות נדחית מסיבות בטחוניות, וכי על העותר לעזוב את הארץ תוך 30 יום (נספח ב' לעתירה).

בעקבות דחיית הבקשה הוגשה העתירה הנדונה.

3.         ב"כ המשיב עותר לסילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ושב והעלה את הטענות שהשמיע בבקשתו המקדמית בעת"מ 467/03 - שנדחו כאמור באותו הליך. הוא גם עתר, בנוסף ולחלופין, לדחיית העתירה לגופה, וטען כי החלטת המשיב לסרב לבקשה מטעמים בטחוניים, הייתה סבירה ועניינית לאור המלצת גורמי הבטחון והמידע שעמד ביסוד המלצה זו.

הסמכות העניינית 

4.       שאלת הסמכות העניינית בעתירת העותרים כנגד המשיב כבר נדונה, כאמור, בעת"מ 467/03, שם נקבע על-ידי כב' סגנית הנשיא מ' ארד, בהחלטה מיום 11.9.03, כי לבית-משפט זה הסמכות לדון בעתירה. עם זאת, הואיל ובסופו של אותו הליך נמחקה העתירה לבקשת העותר, אדרש, על-פי בקשת הצדדים, לשאלת הסמכות העניינית פעם נוספת.

5.       ב"כ המשיב טוען, כי הסמכות הייחודית לדון בעתירות בעניין בקשות למתן מעמד לבן-זוג זר של אזרח ישראלי נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק, אף אם מדובר בבקשה שתכליתה הסופית קבלת רשיון לישיבת קבע בלבד, הואיל והמקור המשפטי להסדר איחוד המשפחות בסיטואציה שכזו הוא חוק האזרחות, התשי"ב-1952, ולא חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לטענתו, כל בקשה לקביעת מעמדו של בן-זוג זר של אזרח ישראלי - בין אם מדובר ברכישת אזרחות ובין אם מבוקש מעמד של תושב קבע בלבד - בסיסה המשפטי נסמך על סעיף 7 לחוק האזרחות, ועל-כן הסמכות הייחודית לדון בעתירות בעניינה נתונה לבג"צ. לפיכך הוא גורס, כי גם אם תכליתה של בקשת העותר היא קבלת מעמד של תושב קבע בלבד, הסמכות העניינית לדון בעתירתו נתונה אך לבג"צ.

6.       דין טענתו האמורה של ב"כ המשיב להידחות, מהטעמים שעמדתי עליהם בהרחבה בפסק-הדין בעת"מ 1038/03 (י-ם) שרה קרשאן ואח' נ' שר הפנים, שאביאם להלן.    

          על-פי ההלכה שנפסקה ב בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (להלן - הלכת סלאמה), לפני בן-זוג זר של אזרח ישראלי עומדים שני הסדרים אופציונליים לרכישת מעמד בישראל: האחד - שתכליתו הסופית קבלת מעמד של תושב קבע (קרי - קבלת אשרה ורשיון לישיבת קבע), אשר נשלט כולו על-ידי חוק הכניסה לישראל; והשני - המכוון לרכישת אזרחות ישראלית מכוח נשואין, הנסמך על הוראות סעיף 7 לחוק האזרחות, כאשר שלבי הביניים שלו נשלטים גם על-ידי חוק הכניסה לישראל. בהתייחסו למהותם ולטיבם של ההסדרים השונים האמורים, ולבסיסיהם הנורמטיביים, ציין כב' הנשיא ברק:

"מאז פרשת סטמקה נקבעו שני הסדרים נפרדים ושונים לעניין הטיפול בבקשתו של בן-זוג זר שנישא לאזרח ישראלי. ההסדר האחד מכוון לרכישת מעמד של תושב קבע. הסדר זה נשלט כל כולו על-ידי חוק הכניסה, ועל-ידי סמכויות שר הפנים על-פיו. הסדר זה נמשך חמש שנים ושלושה חודשים... בסופו של הסדר זה - ובהנחה שכל תנאיו ימולאו - לא יזכה המבקש לאזרחות ישראלית, אלא לאשרה ולרישיון לישיבת קבע (מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה). ההסדר השני מכוון לרכישת אזרחות ישראלית מכוח נישואין. הוא נמשך ארבע שנים וששה חודשים, אלא אם כן מנהל מינהל האוכלוסין קיצר אותו. הסדר זה נשלט על-ידי הוראות חוק האזרחות. עם זאת, שלבי הביניים שלו - לעניין השהות בישראל עד להחלטה בעניין האזרחות - נשלטים על-ידי חוק הכניסה" (פיסקה 8 לפסק-הדין).

        חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הסמיך את בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון, בין-השאר, בעתירות מינהליות הקבועות בתוספת הראשונה. על-פי תוספת זו, לבית-המשפט תהא סמכות לדון במספר עניינים, שנמנו בה, ובכללם:

"מינהל האוכלוסין - החלטה של רשות בענייני אשרות כניסה ורשיונות ישיבה ועבודה, לרבות ענייני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ..."

ב הלכת סלאמה נפסק, כי שאלת הסמכות העניינית נקבעת " על-פי הבסיס המשפטי המונח ביסוד ההסדר כולו", מתוך " נקודת המבט הראויה המשקיפה על ההסדר כמכלול".  לפיכך נקבע, כי " בבית-משפט לעניינים מינהליים ידונו אותם עניינים שחוק הכניסה מהווה לגביהם לא רק אמצעי אלא גם מטרה";  וכי בקשה לרכישת אזרחות -  שההסדר בעניינה  נשלט על-ידי חוק האזרחות - תהייה מצויה בתחום סמכותו של בג"צ, גם כאשר העתירה מכוונת כנגד החלטה באחד משלבי הביניים של הליך ההתאזרחות, המוסדר על-פי חוק הכניסה לישראל (פיסקאות 9 ו-10 לפסק-הדין).